על החיים לבד בארה"ב, הכדורסל במכללות, כדורסל הנשים הישראלי, נבחרת העתודה והשחקנית הישראלית שהייתה עבורה מודל לחיקוי. ראיון עם ירדן דנן בת ה-19, שחקנית נבחרת העתודה.

בקיץ שעבר, כשמלאו לה 18, החליטה ירדן דנן שזה הזמן לעשות את הדרך שעשה אביה כשהיה שחקן כדורסל, והתקבלה לאוניברסיטת וויבר סטייט שביוטה. עכשיו היא בארץ, אחרי עונה שהעבירה בליגת המכללות, ותנסה להוביל את נבחרת העתודה בהנהגתה של שירה העליון לאליפות אירופה מוצלחת.

דנן חגגה אתמול יום הולדת 19. היא גדלה בכפר הנוער בן שמן, ומשחקת כדורסל מגיל 8 ("זה כנראה בגנים שלנו, כי אבא שלי היה שחקן כדורסל"). בשלוש השנים האחרונות המשפחה מתגוררת ברחובות. בשנה האחרונה למשפחת דנן נציגה מעבר לים, כאשר ירדן עשתה את המעבר המיוחל מבחינתה לקולג'.

דנן: "זאת הייתה חוויה מדהימה. גם כדורסל, גם לימודים, גם חברה, הכל היה באמת מדהים. הכל היה אחלה ואני שמחה על המעבר שעשיתי. יש משפחה ישראלית שגרה שם ו'אימצה' אותי כדי להקל עליי את המעבר. הם מאוד עזרו בכל מה שהייתי צריכה".

למה קיבלת את ההחלטה לעבור לארה"ב?

"מאז ומתמיד בבית דובר על קולג' כי אבא שלי גם יצא לקולג'ים. אני אישית מכירה המון בנות שעשו את זה, ויש להן רק מילים טובות על הדרך שעשו. תמיד תיכננתי ללכת לקולג' אחרי שאסיים תיכון, וזה באמת מה שקרה".

איך ההרגשה של ילדה בת 18 לגור לבד בלי ההורים בארץ זרה בפעם הראשונה בחייה?

"זה נכון שהייתי במדינה זרה לבד, אבל הרגשתי טוב. היה לי את השקט שלי, גרתי בדירה שלי ובגדול מדובר באיזור מדהים. כל הספורטאים באוניברסיטה גרים ביחד באותו איזור מגורים, לא רק מהכדורסל אלא בכלל, והיה נחמד מאוד".

ומה עם הגעגועים הביתה ולמשפחה? איך מתמודדים עם זה?

"לא הייתה לי בעיה. ההורים באו לבקר אותי, וגם סבתא שלי באה לביקור. בעידן של היום יש המון אמצעים לשמור על קשר כמו סקייפ וכו', אז לא היה לי יותר מדי קשה בקטע הזה".

מה התוכניות לעתיד?

"אני ממשיכה שם. יש לי עוד שלוש שנים לשחק שם כדורסל עם אופציה להמשיך חמש שנים ולסיים תואר של דוקטור בלימודים. נכון לעכשיו אני ממשיכה שם, אלא אם כן יקרה משהו חריג שיגרום לשינוי. אני רואה את עצמי שם לפחות בארבע השנים הקרובות".

מקצועית, השנה הזאת קידמה אותך כשחקנית כדורסל?

"אני חושבת שכן. לא הייתה שנה קלה מבחינת הכדורסל עצמו, כי היא הייתה ארוכה בגלל שהגענו רחוק, ותוסיף לזה את העובדה שאני פרשמנית וזאת שנה ראשונה שלי שם. יש הרבה יותר כבוד למבוגרות יותר שעבורן זו שנה שלישית או רביעית, ואני מבינה את זה. למרות זאת, אני חושבת שהתקדמתי, ואני כבר מחכה לשנה הבאה לראות את הקפיצה הנוספת שאני אעשה".

איך את רואה את כדורסל הנשים בארץ?

"אני חושבת שהשחקניות הצעירות כאן לא מקבלות מספיק תמיכה וחשיפה. בגלל זה גם די הרבה שחקניות צעירות הולכות לקולג' או שיורדות ללאומית, וחבל לי לראות את זה. חבל שלא מורידים את כמות הישראליות והמתאזרחות ונותנים את הבמה לבנות הישראליות המוכשרות. ממה שעקבתי ודי עקבתי לא היה כיף לראות שחוץ משי דורון, קטיה לויצקי, נעמה שפיר ועוד כמה, רשימת הקלעיות של כל קבוצה בליגה מורכבת מ-2-3 מתאזרחות ועוד 3 זרות. לא נעים לראות את זה. עשיתי עכשיו כמה אימונים עם נבחרת העתודה, וכל הבנות שם משחקות בליגת העל, ולא נעים לראות שחוץ מאופיר בנט, דניאל רבר ונועה זליבנסקי, אני לא חושבת ששאר הבנות קיבלו הזדמנות ובמה להראות מה הן יודעות. לא כיף לשבת על הספסל כל העונה. לא נותנים לצעירות מספיק רוח גבית, ועם הזמן הם מאבדים שחקניות מוכשרות בגלל זה. הזדעזעתי לשמוע שטל יעקב עוזבת את הכדורסל, שחקנית שגדלתי איתה בראשל"צ. שחקנית שנתנה את החיים שלה לכדורסל ואומרת שלא איפשרו לה להשתלב. בליגות באירופה שחקניות צעירות מקבלות את הבמה ומתפחות יפה, ובסופו של דבר כולם רואים מזה את הפירות".

מה ציפיות שלך לגבי נבחרת העתודה?

"אני מגיעה אחרי שנה שלא ראיתי ולא הייתי עם הבנות. אני מקווה לעזור לנבחרת לעלות דרג. יכול להיות שיהיה לנו סגל קצר יחסית, אבל אני מקווה שנתחבר כמו שצריך ונעלה דרג כי באמת מגיע לנו להתקדם הלאה. אני אעשה את המיטב שאני יכולה בכל התחומים. מה ששירה תצטרך ממני, אני אהיה שם כדי לעשות. אני חושבת שאני בשלה מספיק כדי להוביל את הנבחרת אחרי השנה שעברתי בקולג'".

תתאכזבי אם לא תצליחו לעלות?

"יש עוד נבחרות שרוצות לעשות את זה, ויהיה פייט חזק. אני מאמינה ששירה מסוגלת להוביל את הנבחרת למקום הראוי לה. שיחקתי אצלה שנה, אני יודעת למה היא מסוגלת. אם אנחנו כשחקניות נקבל את הדרך ואת מה שהיא מאמינה בו, אז הכל אפשרי".

לסיום, יש שחקנית ישראלית שמהווה מודל לחיקוי עבורך?

"כשהייתי קטנה תמיד אמרתי שי דורון. עם הזמן זה רק לשאוף להגיע לרמה שלה, ואולי אפילו להיות טובה יותר, למרות ששי דורון זו שי דורון, אבל תמיד אפשר לשאוף להגיע כמה שיותר גבוה. אגב, שי עצמה הייתה מאלה שהמליצו לי לא לוותר על חווית הקולג' בארה"ב".