אחרי 4 שנים באקדמיה ועוד מספר שנים בליגת העל בארץ, ארזה ליאור הלוי את המזוודות בקיץ 2019 ונסעה לשחק בארה"ב. את השנה הראשונה היא העבירה באוניברסיטת דלוור והקיץ עברה לאוניברסיטת מילווקי, שם לפני שבועיים סוף סוף הותר לה להתחיל ולשחק עם הקבוצה במשחקיה הרשמיים. כמו לכולנו, השנה הזו עם נגיף הקורונה, נראית קצת מוזר גם שם: "כל קבוצה בפני עצמה כולל המאמנים נמצאים בסוג של בידוד, וככה שומרים עלינו ועל הבריאות שלנו", אומרת לנו ליאור בראיון שערכנו איתה ממילווקי. "בנוסף, עושים לנו 3 פעמים בשבוע בדיקת קורונה וככה מוודאים שאין שום סכנה לאף אחד. יש כללים מאוד ברורים ונהלים שכל שחקנית התחייבה לעמוד בהן".
ליאור גדלה בקיבוץ טירת צבי, קיבוץ דתי בעמק המעיינות לבית ספורטיבי. אביה אייל היה שחקן כדורסל בעברו, אחיה עסק בספורט, אחותה הייתה קצינת כושר קרבי והיום מורה לחינוך גופני ואמא שלה היתה אלופת הארץ בשחיה, כך שמגיל קטן היא התעסקה בספורט על כל ההבטים שלו, כולל כדורעף, ריצה, קראטה, רכיבת אופניים מקצועית ואפילו תעודת מציל שבה היא מחזיקה. בגיל 15.5 החלה לשחק כדורסל בקיבוץ ניר דוד ומשם הדרך היתה קלה, היא זומנה לנבחרת ישראל למכביה,הצטיינה בענף ואחרי זמן קצר קיבלה זימון להצטרף לאקדמיה.
"הגעתי לאקדמיה בכיתה י'. המעבר מהבית, מהקיבוץ (טירת צבי) ומהסביבה שהייתי רגילה לה, לא היה קל. ההורים שלי היו מגיעים לכל משחק של האקדמיה בכל רחבי הארץ על מנת לעודד. אני זוכרת שהצעתי להם לבנות אוהל בחולות וינגייט או לעבור מהצפון ולגור במושב ליד מכון ווינגייט. בסיום כיתה י"ב התגייסתי כספורטאית מצטיינת לצבא. שירתתי בקריה. לבקשת המאמנים והצוות שיחקתי בכרטיס כפול כשחקנית בליגת העל במכבי רעננה ושחקנית בליגה הלאומית עם האקדמיה. האקדמיה למצוינות בווינגייט תרמה לי הרבה מאוד. בעצם שם התחיל עולמי בכדורסל המקצועי ולמדתי את המשחק. האקדמיה שמה דגש גם על בניית האישיות ועל הערכים שלך כאדם ובנוסף לכך הכרתי אנשים מדהימים וחברות שמלוות אותי עד היום. הכל היה חדש לי והתמיכה והעידוד מהבית ליוו אותי תמיד. החוויה באקדמיה הכינה אותי לחיים בכלל ולאתגר הבא במכללות בארה"ב".
לא הכל הלך חלק לליאור. בשלב מסוים היא עברה פציעה רצינית בקרסול, שני ניתוחים ולא שיחקה כדורסל יותר משנה, דבר קריטי לשחקנית בתחילת דרכה. "הפציעה גרמה לי ללמוד להקשיב לגוף וכאן בהחלט יש לציין את השנים באקדמיה שלימדו אותנו התמודדות עם מצבים מורכבים. הנחישות שתמיד הייתה טבועה בי מהבית ועבודה מנטלית עזרה לי לעבור את התקופה של הפציעה. אני מעריכה כל רגע שאני יכולה לשחק כדורסל".
החלטת לוותר על כדורסל מקצועי בשלב כזה וללכת לשחק עם שחקניות צעירות יותר, מהן הסיבות והאם את מרוצה מההחלטה?
"חיפשתי מקום שייתן לי הזדמנות ויעזור לי להשתפר בכל יום מחדש. כשהגעתי לדלוואר הבנתי שהמקום לא נכון בשבילי ולא יכול לעזור לי להתקדם. לאחר שהודעתי שאני עוזבת בסוף הסמסטר הראשון, ביקרתי באוניברסיטה במילווקי והחיבור היה מיידי.הרגשתי ששם תהיה לי חוויה טובה יש מעבר יהיה משמעותי עבורי. המעטפת שיש בקולג' במילווקי היא ברמה מדהימה ובכל רגע נתון יש מאמן אישי שיכול לעבוד איתי ולעזור לי להתקדם ולשפר את המשחק שלי. במקביל לאימוני הכושר ברמה גבוהה וההתמקצעות בכדורסל, אני לומדת לתואר ראשון ומקבלת מעטפת ותמיכה גדולה. הגעתי למקום מיוחד ואני שמחה על כך מאוד".
כאחת שהיתה בכל הנבחרות הצעירות של ישראל וטעמה קצת מהנבחרת הבוגרת, עד כמה חשוב לך להגיע ולשחק בנבחרת ישראל?
"חשוב לי מאוד. מאז ומתמיד לייצג את נבחרת ישראל זוהי מטרה בשבילי כשחקנית. לתחושת הגאווה שיש לך כשאת לובשת את מדי הנבחרת אין תחליף. זה כבוד עצום לייצג את המדינה שלי בזכות עבודה קשה שאני משקיעה ביום יום שלי. וזכיתי להיות חלק מנבחרות ישראל למכביה, U16, U18 , U20 ומהסגל הרחב של נבחרת ישראל לנשים".
במבט מרחוק כרגע וכאחת שהיתה חלק מהכדורסל שלנו עד לפני שנה, מה את חושבת על כדורסל הנשים בישראל, מבחינת איכות הכדורסל ורמת החשיפה שהוא מקבל?
"אני חושבת שכדורסל הנשים מלא בשחקניות מעולות ואיכותיות שיש להן את ההזדמנות לפרוץ בעיקר בחילוף הדורות. בעבר כדורסל הנשים היה מלא בקהל וזה מאכזב שהמצב שונה כרגע. מגיע לכדורסל הנשים לקבל את החשיפה ואת הפרסום הראוי וכרגע זה רחוק משם".
