"אני מאוד מתרגשת, לשחק בנבחרת בטורניר כ"כ גדול ועוד בארץ, זה עושה את זה מאוד מיוחד", אומרת ירדן גרזון לקראת היורובאסקט שיתקיים עוד פחות משבוע בהיכל קבוצת שלמה. גרזון סיימה עונה ראשונה מוצלחת באינדיאנה שם שברה שיאים בתור פרשמנית, היא התקווה הגדולה של הכדורסל הישראלי ואחת השחקניות הצעירות בנבחרת. "שיחקתי שני משחקים רשמיים עם הנבחרת בקמפיין הקודם, אחת תחת אלי רבי ואחד כבר עם שרון דרוקר כאן בהיכל, אז זו לא תהיה הופעת בכורה ועדיין זה מרגיש כמו התחלה של משהו".
איך התכוננת לעשות את המעבר מהעונה הראשונה שלך בחו"ל ישר לתוך מערכת של נבחרת לקראת טורניר גדול?
"המשחק האחרון שלי היה בתחילת מרץ כך שלא שיחקתי משחק רשמי הרבה זמן. זה מאוד שונה, שם יש הייפ מאוד גדול, קולג' זה מקצועני מאוד מבחינת הכדורסל והדרישות אבל בפועל זה לא באמת ספורט מקצועני בהגדרה, זה הרבה יותר תהליך שאתה עובר כדי להגיע למטרות מסוימות שם. כאן זו תחושה של בית, כולנו מכירות אחת את השניה טוב, זה לא לבוא למקום חדש ולהתחיל להבין מה עובר בראש של כולן. המטרה פה היא הרבה יותר גדולה מאשר המטרות האישיות של כל אחת מאיתנו".
את הכי צעירה בנבחרת הזו ואין לך את הנסיון שיש ללא מעט שחקניות בסגל, מצד שני את היחידה פה ששיחקת מול 17 אלף צופים ובשידור מחוף לחוץ בארה"ב ועל פי איך ששיחקת שם זה לא השפיע עליך לרעה. אז איך לוקחת את מה שעשית שם והנסיון של השנה הזו לתוך הנבחרת?
"המשחק עם הכי פחות קהל ששיחקתי בו השנה היה עם 4000 צופים, שזה קצת יותר ממה שהיכל קבוצת שלמה מסוגל להכיל. ההתרגשות תמיד נשארת אותה התרגשות כי זה כדורסל ויש ציפיות מהנבחרת ומעצמי אבל אני יודעת שהקהל יהיה שם בשבילנו וזה הרבה פעמים כמו שחקן שישי, מצד שני צריך לדעת לנטרל את זה באולמות חוץ וכאן זה לא יקרה לנו לשמחתי. למדתי להיות מאוד מרוכזת במשחק גם אם יש כ"כ הרבה רעש ואי אפשר בכלל לדבר. עברתי שם חוויה מטורפת שאין בשום מקום אחר, קהל כ"כ שבוי וכ"כ בתוך המשחק כמו שיש באינדיאנה אבל אני מאמינה שפה תהיה אווירה אפילו יותר טובה".
היית מאוד משמעותית שם יחסית לשחקנית שנה ראשונה, העונה הסתיימה באכזבה אבל כשאת מביטה אחורה את מרוצה מההתקדמות שעשית?
"אישית אני מרוצה כי כשהגעתי לשם לא באמת ידעתי כמה אני הולכת להיות משמעותית אבל מעולם לא הבטיחו לי דקות. תבואי, תעבדי קשה ונתקדם משם. המאמנת וכל צוות האימון תמך בי, כולם סמכו עלי לשחק בקבוצה כ"כ טובה בארה"ב ובדקות משמעותיות, שמו עלי הרבה אחריות. ברמה הקבוצתית היו לנו 2 מטרות ועמדנו באחת מהן שהיא אחרי 40 שנה לקחת אליפות של העונה הסדירה, זה גדול גם ברמה ההיסטורית של האוניברסיטה. זה מאכזב שלא הצלחנו יותר בטורניר NCAA אבל בשנה הבאה עם יותר נסיון בקבוצה אולי נגיע לזה. חוץ משחקנית משמעותית אחת רוב הבסיס של הקבוצה נשאר. יש לנו שחקנית אחת, הסנטרית (קייטי הולמס), שנחשבת אול אמריקן וזו חוויה עצומה גם לשחק איתה וגם לראות אותה עובדת".
מה המטרות שאת מציבה לעצמך לשנה הבאה?
"קודם כל להיות משמעותית בקבוצה, יותר מהשנה. השנה הרבה פעמים הייתי צריכה להתאקלם ולמרות שהרגשתי בנוח שם עדיין לא הייתי אף פעם בסיטואציה כזו בחו"ל, בטורניר NCAA, אז ממש הייתי צריכה בפעם הראשונה להבין מה זה הארגון הגדול הזה וגם אנחנו אירחנו אז היה טירוף באוניברסיטה. כל דבר כזה לומדים ממנו ותופסים עוד קצת מידע מכל אחת, וגם ללמוד איך לטפל בגוף שלי כמו שצריך. כמה לעבוד אקסטרה מחוץ לאימון וכמה להעמיס וכמה פחות, פה המאמנים מאוד עזרו לי".
כמה זה קשה להיות שם לבד? את בכל זאת עדיין צעירה וזה בטח לא פשוט מנטלית
"זה קשה, במיוחד הגעגועים, שזה משהו שאין דרך מיוחדת או מקורית כ"כ לעזור לזה. שם ממש עזרו לי, הלכתי הרבה לבית חב"ד, הם מאוד נחמדים והם תמיד ידעו לעזור לי גם מבחינת אוכל ביתי של אמא. יש שם קהילה יהודית יחסית גדולה והייתי איתם הרבה והכרתי חברים".
אם נחזור לכדורסל, כמה אפשר להגיד שהכדורסל שם שונה ממה שאת חווה עכשיו עם הנבחרת?
"שם הכדורסל הרבה יותר אתלטי, הרבה יותר מסתמכים על יכולות אישיות של כדורסלניות. גם כשאנחנו עובדות יותר על לשחק כקבוצה ותרגילים קבוצתיים, זה המון עבודה על יכולות אישיות, בידודים, להגיע לכל שחקנית ומשם שהיא תעשה אחת על אחת. פה זה הרבה יותר קבוצתי, איך כקבוצה אנחנו מגיעות לזריקה טובה, איך התנועה שלנו יותר נכונה ואיך מגיעים לנקודות יותר קלות בלי לשחק אחת על אחת או בידודים".
למרות שעכשיו היא פצועה ולא מתאמנת, כמה זה עוזר לך שאחותך כאן חלק מהנבחרת ונמצאת איתך פה?
"זה מאוד מרגש, תמיד אנחנו רוצות לשחק ביחד. שיחקנו משחק אחד אחת נגד השניה בעונה שעברה בארה"ב, אבל לא יצא לנו לשחק ביחד. אולי הפעם".
כמה חשובה האווירה החברתית בנבחרת כרגע והאם היא יכולה לעזור לנו לסגור את הפער מול היריבות האיכותיות בבית?
"החיבור שלנו וכמה שנהיה יותר קרובות אחת לשניה בתוך הקבוצה, זה מה שיקבע לאן נגיע באליפות הזו. יש לנו פוטנציאל ברמת כשרון לעבור את השלב הראשון. זה יקרה אם נפרגן אחת לשניה מכל הלב ונבין שיש משהו יותר גדול מכל אחת ואחת מאיתנו. כל אחת גם אם תעלה רק לחצי דקה או ל-40 דקות צריכה לתת את כל כולה. אני מאמינה שזה יקרה".
יש ממך הרבה ציפיות לעתיד אבל גם בנבחרת הזו, איך את רואה את התפקיד שלך כרגע בנבחרת כשיש כבר לא מעט שחקניות ותיקות?
"כרגע אני מנסה להתמקד במה ששרון מבקש מאיתנו לעשות, אנחנו עובדות על איך אנחנו רוצות שההתקפה שלנו תיראה ואיך ההגנה תיראה מבחינה קבוצתית. לאט לאט אני מבינה מה התפקיד שלי בדיוק, במיוחד אחרי שג'ני הצטרפה אלינו לפני שבוע, אנחנו עובדות על הכימיה שלנו ונראה מה יהיה".
האולם הזה צפוי להיות מלא ועם הרבה תמיכה בנבחרת ישראל, האם זה משהו שיעזור לנו או שזה גם יכול להלחיץ?
"הציפיות שלי מעצמי הרבה יותר גדולות משל כל אחד ממני. זה תמיד טוב וחשוב שיש ממך ציפיות ושסומכים עליך אבל לי זה פחות משנה מבחינה מקצועית, ברגע שאני עולה על המגרש אני מצפה מעצמי לכ"כ הרבה ככה שכל מה שקורה מסביב מאוד מתגמד אצלי. אני מאוד מקווה שיהיה סולד אאוט כי האווירה הביתית בטוח תעזור לנו".
